Learn more ›
אחרי ארוחת בוקר סבירה במלון (כרגיל - לחם עם חמאה. הפעם הייתה גם חביתה מקושקשת. קרואסונים, קצת פירות), יצאנו אל הדרך.
קנינו איזה לחם/פוקצ'ה/משהו בצקי באיזה חנות, וגם שקית עם דובדבנים לאחר כך. את השביל מצאנו במרכז המדרחוב, עובר בין
הכנסיה לבין בניין Societa della Guida. הוא מיד פנה לכיוון צפון והתחיל לטפס. בתוך Courmayeur העליה הייתה די מתונה,
אבל אחרי כמה זמן חצינו גשר קטן, ומעט אחר כך העליה הפכה לתלולה ומעייפת. כל יום נראה לנו מראש יחסית לא קשה, עם עליה
קטנה בהתחלה, ואז כשאנחנו הולכים את זה אנחנו עוצרים כל איזה שתי דקות רק בשביל לתפוס את הנשימה. במהלך העליה עברו אותנו
המון קבוצות של מטיילים. חלקם רק מסתובבים לטיול של יום באיזור, חלקם בקבוצות מאורגנות עם מדריך.
|
|
תצפית על קורמיור
|
אחרי הרבה עצירות למנוחה, הגענו בסביבות 12:00 ל Refugue Bertone, שם ישבנו קצת ושתינו פחית קולה (=אני שתיתי פחית
קולה). מסביבנו כל המטיילים קנו עוגות וקפה, ובאופן כללי די חגגו שם. פגשנו שם ישראלית לשעבר שהיגרה לטורנטו. היא סיפרה
לנו את כל סיפור חיה, נסיונותיה לחזור לארץ, ואיך שהיא בסוף שוב פעם חזרה לטורנטו. אפילו קיבלנו את האימייל שלה למקרה
שנרצה מתישהו לעבור לטורנטו. אולי זה עוד יהיה שימושי...
|
|
מנוחה על הרכס, תצפית למון בלאן
|
מעבר לרפיוג' הייתה עוד עליה ממש קצרה עד לפיצול בין הוריאנט הרגיל לבין הוריאנט שעולה על Col Sapin. אנחנו כמובן בחרנו
בוריאנט הרגיל. הנוף לשמאלנו לאורך כל הדרך הציג את המון בלאן והפסגות הדרומיות שלו, ומתחתנו היה Val Ferret האיטלקי.
השביל היה קל ברובו, חוץ מכמה קטעים ממש קצרים של עליה, ובסוף אפילו הגענו כמעט ל Refugio Bonatti. כל היום התבאסנו מזה
שהם אמרו לנו אתמול שהם מלאים לגמרי, וקיווינו שאולי זה רק מה שהם אומרים בטלפון, אבל שיש להם מקום להייקרים שמגיעים
אליהם לקראת הערב. בפיצול קצת לפני הרפיוג' פגשנו שתי איטלקיות שאמרו שהן שלחו את השלישי מהקבוצה שלהן לעלות לרפיוג'
ולבדוק אם אולי יש מקום בכל זאת, אז חיכינו שם כמה דקות בשביל לראות מה הם ידווח להן - אין מזל. הרפיוג' אכן מלא לגמרי.
לפי הספר, מכאן יש לנו עוד שעה וחצי של ירידה עד שנגיע למלון ב Lavachey. לפחות כבר תכננו שמחר נתפוס אוטובוס במעלה העמק
עד ל Chalet Val Ferrett, וככה נחסוך לעלות בחזרה לשביל על הבוקר, או הליכה משעממת במעלה העמק. האיטלקים גם ירדו למטה,
אבל הם כיוונו ל Refugio Elena, שלא היה קרוב מספיק בשבילנו לאותו היום. לנו היום הספיק.
|
|
רפיוג' בונאטי
|
הירידה למטה הייתה בשביל די רחב רוב הזמן, וכשהגענו לכביש עם תחנת האוטובוס, שלושת האיטלקים ממקודם, שהגיע לשם כמה דקות
לפנינו, הפנו אותנו ימינה. מזל שאחרי איזה עשרים מטרים עצרתי לבדוק רגע במפה, כי זה נראה לי לא מריח טוב - המשך השביל
במעלה העמק, לכיוון Chalet Val Ferret ו Refugio Elena שאחריו הוא אכן ימינה. אבל המלון ב Lavachey נמצא בצד שמאל.
התחלנו ללכת על הכביש לכיוון המלון, ובהתחלה חשבנו לנסות לתפוס טרמפ לשם. אבל אחרי בערך שתי דקות ראינו את המלון מתחתנו,
ובסופו של דבר נראה לי שלקח לנו איזה רבע שעה להגיע אליו, בהליכה קלילה.
המלון נראה נחמד מספיק. חדרים קטנים בקומה השניה, עם כיור בחדר. מקלחות ושירותים משותפים במסדרון, אבל זה עדיין יותר טוב
מלישון בדורם. מיטה אמיתית, שמיכה... התחלנו להתרגל לזה אחרי השינה ב Courmayeur.
|
|
בירה במלון ב Lavachey
|
במלון פגשנו את אוטה ותומאס, הזוג הגרמני. מסתבר שאכן תומאס ירד מ Col de Seigne למטה ל Refuge des Mottets בשביל הארנק
שלו, ואז עלה בחזרה. אוטה חיכתה לו איזה שלושה שעות למעלה. והוא עוד כל הזמן צולע כי הברך שלו ממש כואבת - אני במקומו
הייתי מארגן שישלחו אלי את הארנק אחר כך... 500 מטר לכל כיוון זה לא פשוט. אבל הם המשיכו את היום והגיעו עד ל Refuge
Maison Vieille - בתכלס עד לאן שאנחנו הגענו אתמול, בלי העיכוב הזה, לפני שתפסנו טרמפ לעיר. אז ההספק שלהם מרשים
מאוד.
את ארוחת הערב אכלנו איתם - כרגיל הצמחונים ביחד. סוף סוף אכלנו פסטה באיטליה, בתור מנה ראשונה, עם רוטב עגבניות.
לעיקרית היה פולנטה, סוג של רטטוי מוזר וקצת חמוץ, אבל אכלתי את הכל, ותפוחי אדמה קטנים בתנור. לקינוח אכלתי עוגת
שוקולד. היה שווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה