את היום הרביעי התחלנו בעליה ל Col de Seigne, שבו עובר הגבול בין צרפת לאיטליה. העליה בבוקר מהרפיוג' הייתה לא קצרה,
אבל הנופים היפים במעלה ובמורד Val des Glaciers היו שוים את זה. העליה עצמה היא של בערך 500 מטר, והיא לקחה לנו שעתיים.
הנוף מלמעלה היה בכלל מדהים - סוף סוף ראינו את הכיפה של המון בלאן, והכל היה גם מלא שלג לכל הכיוונים.
בסוף העליה חגגנו עם הטרייל מיקס שלנו. נראה לי שבאופן רשמי החלטתי להתחיל לדוג את ה m&ms מהשקית, ולהתעלם מגרעיני
החמניות. למעלה היו גם הרבה מטיילים אחרים, חלקם עלו מהכיוון האיטלקי, והראות הייתה טובה.
אוטה ותומס, איתם אכלנו בשני הערבים הקודמים, השיגו אותנו במהלך העליה והגיעו לפנינו לגבול. צילמתי אותם עומדים על אבן הגבול, והם גם צילמו אותי עליה. אבל אז הסתבר שתומס שכח את הארנק שלו למטה ברפיוג', וכשהתחלנו לרדת לצד האיטלקי הם בדיוק גם גילו שאי אפשר להתקשר לרפיוג' - המספר שלהם הוא לאיזה מוקד שלא נמצא למטה, ואין דרך ליצור איתם קשר באופן מיידי. חתיכת הישג - לשכוח ארנק לפני שמטפסים 500 מטר למעלה...
בעליה היו כמה מקטעי שלג לא רציניים, אבל בצד של הירידה היו דווקא לא מעט קטעים של הליכה בשלג, חלקם גם תוך כדי ירידה יחסית תלולה. כרגיל בשלגים ("כרגיל" - כאילו שנהיינו מומחים גדולים) הלכנו לאט לאט, צעד צעד, ובזהירות. באיזה שהוא שלב מושלג ומשופע, אנחנו צעדנו לנו באיטיות, כשראינו זוג עוקף אותנו בקלילות מהצד. לכל אחד מהם היה רק מקל הליכה אחד, והבחור פשוט החליק על השלג, בצורה מבוקרת, מהר למטה. הבחורה קצת פחות החליקה, אבל היא גם כמעט רצה את זה. זה נראה מרשים מאוד ומפחיד מאוד. אבל בכמה עשרות מטרים האחרונים לפני איזה אי קטן של אדמה, אני גם ניסיתי קצת להחליק בדרך למטה, וזה דווקא היה נחמד מאוד ופשוט. it's all fun and games עד ששוברים את הרגל...
אחרי ירידה תלולה יחסית בצד האיטלקי, התחלנו לרדת בצורה יותר מתונה למטה לכיוון העמק הפתוח למטה. ההליכה הייתה הרבה יותר קלה, והגענו לקטע מישורי ונחמד לאורך הנחל. לקח לנו עוד שעתיים מתחילת הירידה, עד שהגענו ל Rifugio Elisabetta המפורסם. וויתרנו על לעלות אליו, ורק מילאנו מים בשוקת שמתחתיו. נראה מרשים בהחלט, ללא ספק.
אחרי הרפיוג' היה עוד קטע מושלג ותלול, ואני הצלחתי להחליק את עשרת המטרים האחרונים על התחת. זה קרה ממש מהר, אבל למרות
שמטייל אחר (המורה לשעבר הבריטי) היה לפני, ובדיוק יצא מהשלג ועלה על הסלעים, הצלחתי להתרסק על הסלעים בלי לפגוע בו. זה
היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. בסוף זה היה בעיקר מצחיק וקר בתחת. גם עיקמתי את מקל ההליכה השמאלי כשניסיתי לעצור/להאט
תוך כדי. מילא.
אחרי הירידונת הזאת, השביל המשיך לאורך דרך רחבה ודי משובשת על גדות Lac Combal, שהוא יותר כמו ביצה לא מאוד מרשימה. בדרך עברנו איזה מקום שנראה שהייתה בו בדיוק מפולת, עם עץ הפוך לגמרי, ומלא בוץ ואדמה מכסים גוש ענקי של קרח ושלג שנמצע מתחת. לא הייתי רוצה להיות באיזור כשזה קרה.
בערב הקודם הציעו לנו לעבור איזה גשר ימינה ליד איזה ביקתה, ולרדת לאיזה מקום שאפשר לקחת ממנו אוטובוס ישר ל Courmayeur, וככה לחסוך חצי יום. ראינו את הביקתה מרחוק, ובהחלט התפתנו לקצר קצת, אבל בסוף החלטנו להמשיך בשביל ולהגיע עד ל Refuge Maison Veille. משום מה היה לי בראש שהמשך היום לא קשה ביוחד, רק איזה עליונת קטנה, ומשם הליכה קלילה לרפיוג'. מסתבר שהעליונת הקטנה הזאת הייתה לא קלה בכלל, בעיקר באמצע היום, והיה חם וקשה ומעייף להגיע לקצה.
קצת לפני סיום העליה פגשנו שוב את זוג האמריקאים ממקודם, והם אמרו לנו שכנראה שיש רכבל שיורד מהרפיוג', למטה ל Courmayeur, ושהוא פתוח עד שש. הם מתכננים להגיע לשם עד אז ולרדת לעיירה. החלטנו שזאת תוכנית טובה, ושגם אנחנו ננסה לעשות את זה.
סוף העליה היה לא מאוד מרשים. רק הגענו לאיזה מקום על השלוחה שממנו ההמשך הוא לאורך קו הגובה, פחות או יותר. באופק ראינו כמה בקתות, חלקן תחנות רכבל, חלקן לא קשורות. כל הזמן קיווינו שאחת מהן זה הרפיוג', אבל ההליכה הייתה ארוכה ומייאשת, והרפיוג' לא נראה באופק. לפחות זכינו לראות מרמיטה רצה על השלג, באיזה קטע מושלג קצר. זה היה נחמד.
היום המשיך והמשיך, והשביל לא נגמר. באיזה שהוא שלב תהינו אם אנחנו לא פספסנו איזה פניה לתחנת רכבל או משהו כזה, או סתם
ירדנו מהשביל, וחיכינו כמה דקות עד שזוג מטיילים עקפו אותנו. כנראה שאנחנו על השביל הנכון. אחרי עוד איזה דקה גם ראינו
מלמעלה את הרפיוג', איזה רבע שעה מתחתינו. סוף סוף יש תקווה.
הירידה אליו בסוף לא הייתה קשה מידי, אבל כל היום במצטבר היה בהחלט ארוך מידי ומייאש. כשהגענו מצאנו את זוג האמריקאים יושבים בצל - אין רכבל (הוא מתחיל לפעול רק בעוד כמה ימים), אבל יש להם טרמפ למטה בשעה שש וחצי, או שאפשר לקחת מונית ב 60 יורו. לינה בדורם במקום עולה 45 יורו, ובחדר זוגי 55 יורו לאדם. אלה גם אופציות טובות. אבל בכל זאת נכנסתי לשאול אם יש מקום בטרמפ לעוד שניים, והמפעילה של הרפיוג' אמרה שיש להם מקום רק לזוג אחד. באופן מפתיע, הזוג האמריקאי הסכים לשלם 30 יורו ולחלוק איתנו את המחיר של הירידה ל Courmayeur. בתכלס הם חתיכת עשו לנו טובה לא קטנה.
הסתבר שאת ה"מונית" שאפשר לקחת למטה פשוט שוכרים ממפעילת הרפיוג', שלקחה את ארבעתנו לעיירה בג'יפ שלה - הנסיעה הייתה לא קצרה בכלל, ובהתחלה שלה לפחות, ג'יפ 4X4 היה בהחלט דרוש. היא סיפרה לנו קצת על העיירה, ועל עצמה - היא בכלל היגרה לאיטליה מארגנטינה אחרי שטיילה בכל העולם. ב Courmayeur עצמה אמרנו לה שפשוט תיקח אותנו למלון של הזוג השני - הם הזמינו מראש שני לילות בעיירה, ומשם הם מתכננים להמשיך ל Refugio Bonatti ואחר כך ל La Fouly לסיום הטיולון שלהם.
כשהגענו למלון (Domina Home), חיכינו בסבלנות עד שבקבלה יסיימו לטפל בזוג השני. המלון נראה נחמד מאוד, הרבה מעבר לצרכים הפשוטים שלנו. כשהגיעה פקידת קבלה נוספת והתחילה לטפל בנו, היא אמרה שהמחיר ללילה וארוחת בוקר יהיה 79 יורו - הרבה פחות משתי מיטות בדורם זול למעלה על השביל. אנחנו ציפינו למחיר כפול בערך. מסתבר שגם האמריקאים שילמו כפול בערך על החדרים שלהם שהם הזמינו מראש, קצת לא נעים ככה.
בערב הסתובבנו בעיירה. מקום מאוד נחמד, ולא מצועצע ותיירותי מידי, כמו שאפשר היה לצפות. הלכנו בעיקר במדרחוב הראשי, ובסוף מצאנו איזה פיצריה מקומית קטנה מעבר לפינה (לא Pizza Tunnel המפורסמת, שעליה שמעתי רק אחרי השביל), ואחר כך גם אכלנו גלידה איטלקית טובה. וואו, זה היה טוב, אחרי היום הארוך הזה למעלה בהרים.
כשביקשנו מפקידת הקבלה להתקשר בשבילנו ל Refugio Bonatti, הם אמרו לנו שהם מלאים למחרת. מסתבר שבדיוק באותו הערב התחיל פסטיבל הקלטיקה המפורסם (??? אנחנו כנראה לא קוראים את אותם הפרסומים על פסטיבלים), והוא ימשך שלושה לילות, וכל האיזור יהיה מפוצץ בתיירים. אכן, גם Refuge Valferret היה מלא למחרת. התוכנית היא לרדת מהשביל במשך שעה וחצי וללכת ל Hotel Le Lavachey - הזמנו שם חדר זוגי (59 יורו לאדם).
|
| הגבול בין צרפת לאיטליה, בראש Col de Seigne |
אוטה ותומס, איתם אכלנו בשני הערבים הקודמים, השיגו אותנו במהלך העליה והגיעו לפנינו לגבול. צילמתי אותם עומדים על אבן הגבול, והם גם צילמו אותי עליה. אבל אז הסתבר שתומס שכח את הארנק שלו למטה ברפיוג', וכשהתחלנו לרדת לצד האיטלקי הם בדיוק גם גילו שאי אפשר להתקשר לרפיוג' - המספר שלהם הוא לאיזה מוקד שלא נמצא למטה, ואין דרך ליצור איתם קשר באופן מיידי. חתיכת הישג - לשכוח ארנק לפני שמטפסים 500 מטר למעלה...
בעליה היו כמה מקטעי שלג לא רציניים, אבל בצד של הירידה היו דווקא לא מעט קטעים של הליכה בשלג, חלקם גם תוך כדי ירידה יחסית תלולה. כרגיל בשלגים ("כרגיל" - כאילו שנהיינו מומחים גדולים) הלכנו לאט לאט, צעד צעד, ובזהירות. באיזה שהוא שלב מושלג ומשופע, אנחנו צעדנו לנו באיטיות, כשראינו זוג עוקף אותנו בקלילות מהצד. לכל אחד מהם היה רק מקל הליכה אחד, והבחור פשוט החליק על השלג, בצורה מבוקרת, מהר למטה. הבחורה קצת פחות החליקה, אבל היא גם כמעט רצה את זה. זה נראה מרשים מאוד ומפחיד מאוד. אבל בכמה עשרות מטרים האחרונים לפני איזה אי קטן של אדמה, אני גם ניסיתי קצת להחליק בדרך למטה, וזה דווקא היה נחמד מאוד ופשוט. it's all fun and games עד ששוברים את הרגל...
אחרי ירידה תלולה יחסית בצד האיטלקי, התחלנו לרדת בצורה יותר מתונה למטה לכיוון העמק הפתוח למטה. ההליכה הייתה הרבה יותר קלה, והגענו לקטע מישורי ונחמד לאורך הנחל. לקח לנו עוד שעתיים מתחילת הירידה, עד שהגענו ל Rifugio Elisabetta המפורסם. וויתרנו על לעלות אליו, ורק מילאנו מים בשוקת שמתחתיו. נראה מרשים בהחלט, ללא ספק.
|
| רפיוג'יו אליזבטה |
אחרי הירידונת הזאת, השביל המשיך לאורך דרך רחבה ודי משובשת על גדות Lac Combal, שהוא יותר כמו ביצה לא מאוד מרשימה. בדרך עברנו איזה מקום שנראה שהייתה בו בדיוק מפולת, עם עץ הפוך לגמרי, ומלא בוץ ואדמה מכסים גוש ענקי של קרח ושלג שנמצע מתחת. לא הייתי רוצה להיות באיזור כשזה קרה.
בערב הקודם הציעו לנו לעבור איזה גשר ימינה ליד איזה ביקתה, ולרדת לאיזה מקום שאפשר לקחת ממנו אוטובוס ישר ל Courmayeur, וככה לחסוך חצי יום. ראינו את הביקתה מרחוק, ובהחלט התפתנו לקצר קצת, אבל בסוף החלטנו להמשיך בשביל ולהגיע עד ל Refuge Maison Veille. משום מה היה לי בראש שהמשך היום לא קשה ביוחד, רק איזה עליונת קטנה, ומשם הליכה קלילה לרפיוג'. מסתבר שהעליונת הקטנה הזאת הייתה לא קלה בכלל, בעיקר באמצע היום, והיה חם וקשה ומעייף להגיע לקצה.
קצת לפני סיום העליה פגשנו שוב את זוג האמריקאים ממקודם, והם אמרו לנו שכנראה שיש רכבל שיורד מהרפיוג', למטה ל Courmayeur, ושהוא פתוח עד שש. הם מתכננים להגיע לשם עד אז ולרדת לעיירה. החלטנו שזאת תוכנית טובה, ושגם אנחנו ננסה לעשות את זה.
סוף העליה היה לא מאוד מרשים. רק הגענו לאיזה מקום על השלוחה שממנו ההמשך הוא לאורך קו הגובה, פחות או יותר. באופק ראינו כמה בקתות, חלקן תחנות רכבל, חלקן לא קשורות. כל הזמן קיווינו שאחת מהן זה הרפיוג', אבל ההליכה הייתה ארוכה ומייאשת, והרפיוג' לא נראה באופק. לפחות זכינו לראות מרמיטה רצה על השלג, באיזה קטע מושלג קצר. זה היה נחמד.
|
| מרמיטה בשלג |
הירידה אליו בסוף לא הייתה קשה מידי, אבל כל היום במצטבר היה בהחלט ארוך מידי ומייאש. כשהגענו מצאנו את זוג האמריקאים יושבים בצל - אין רכבל (הוא מתחיל לפעול רק בעוד כמה ימים), אבל יש להם טרמפ למטה בשעה שש וחצי, או שאפשר לקחת מונית ב 60 יורו. לינה בדורם במקום עולה 45 יורו, ובחדר זוגי 55 יורו לאדם. אלה גם אופציות טובות. אבל בכל זאת נכנסתי לשאול אם יש מקום בטרמפ לעוד שניים, והמפעילה של הרפיוג' אמרה שיש להם מקום רק לזוג אחד. באופן מפתיע, הזוג האמריקאי הסכים לשלם 30 יורו ולחלוק איתנו את המחיר של הירידה ל Courmayeur. בתכלס הם חתיכת עשו לנו טובה לא קטנה.
הסתבר שאת ה"מונית" שאפשר לקחת למטה פשוט שוכרים ממפעילת הרפיוג', שלקחה את ארבעתנו לעיירה בג'יפ שלה - הנסיעה הייתה לא קצרה בכלל, ובהתחלה שלה לפחות, ג'יפ 4X4 היה בהחלט דרוש. היא סיפרה לנו קצת על העיירה, ועל עצמה - היא בכלל היגרה לאיטליה מארגנטינה אחרי שטיילה בכל העולם. ב Courmayeur עצמה אמרנו לה שפשוט תיקח אותנו למלון של הזוג השני - הם הזמינו מראש שני לילות בעיירה, ומשם הם מתכננים להמשיך ל Refugio Bonatti ואחר כך ל La Fouly לסיום הטיולון שלהם.
כשהגענו למלון (Domina Home), חיכינו בסבלנות עד שבקבלה יסיימו לטפל בזוג השני. המלון נראה נחמד מאוד, הרבה מעבר לצרכים הפשוטים שלנו. כשהגיעה פקידת קבלה נוספת והתחילה לטפל בנו, היא אמרה שהמחיר ללילה וארוחת בוקר יהיה 79 יורו - הרבה פחות משתי מיטות בדורם זול למעלה על השביל. אנחנו ציפינו למחיר כפול בערך. מסתבר שגם האמריקאים שילמו כפול בערך על החדרים שלהם שהם הזמינו מראש, קצת לא נעים ככה.
בערב הסתובבנו בעיירה. מקום מאוד נחמד, ולא מצועצע ותיירותי מידי, כמו שאפשר היה לצפות. הלכנו בעיקר במדרחוב הראשי, ובסוף מצאנו איזה פיצריה מקומית קטנה מעבר לפינה (לא Pizza Tunnel המפורסמת, שעליה שמעתי רק אחרי השביל), ואחר כך גם אכלנו גלידה איטלקית טובה. וואו, זה היה טוב, אחרי היום הארוך הזה למעלה בהרים.
כשביקשנו מפקידת הקבלה להתקשר בשבילנו ל Refugio Bonatti, הם אמרו לנו שהם מלאים למחרת. מסתבר שבדיוק באותו הערב התחיל פסטיבל הקלטיקה המפורסם (??? אנחנו כנראה לא קוראים את אותם הפרסומים על פסטיבלים), והוא ימשך שלושה לילות, וכל האיזור יהיה מפוצץ בתיירים. אכן, גם Refuge Valferret היה מלא למחרת. התוכנית היא לרדת מהשביל במשך שעה וחצי וללכת ל Hotel Le Lavachey - הזמנו שם חדר זוגי (59 יורו לאדם).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה